יש לי 3 ילדים. הילד הבכור שלי, הרך שלי, רק אתמול נולד- וכבר עולה לכיתה א. כיתה "א". תלמיד. כמה אני מתרגשת בשבילו!

אני כל כך שמחה ומתרגשת, מלאת גאווה אבל יחד עם זה חוששת ומעט דואגת.

זהו שינוי מאוד משמעותי עבור כולנו- עוד שלב בחיים שלו ושלנו, וכולנו צריכים ללמוד להתמודד.

יש המון דברים לדאוג להם- צריך לארגן מקום עבודה בבית, לקנות מחברות, עפרונות, תיק, חולצות, ספרים- זה נחמד ומרגש.

אבל הדברים שהכי מטרידים אותי הם – איך הוא יסתדר במקום החדש, עם ילדים חדשים, עם המורה. האם הוא יהיה מסוגל לשבת בשיעור ולהקשיב? האם יבין את החומר הנלמד? יהיה מסוגל לענות על השאלות? איך הוא יתמודד עם הקבוצה? איך הוא ירגיש את עצמו- תלמיד, ילד גדול או אולי עדיין ילד קטן יותר?

איך יתמודד עם סדר היום החדש? האם יצליח גם להספיק להכין שיעורי בית, ללכת לחוגים, להיפגש עם חברים? האם נמצא את הזמן המשפחתי שלנו?

ואיך אני אדע מה קורה איתו? האם ישתף אותי בכל מה שיקרה לו בבית ספר- בדברים החדשים והמרגשים? בקשיים?

אני שואלת את עצמי- "מה המקום שלי בתהליך הזה?", "איך אני יכולה לעזור לו?", "איך אני צריכה להתנהג כדי לשמור על יחסים טובים וסמכותיים מולו אך בד בבד לתת לו הרגשת הביטחון?"

אני מסתכלת על בן שלי, קוראים לו לירון.

הוא ילד שמח, חייכן, חכם וסקרן. הוא אוהב ללמוד דברים חדשים אבל ברגע שקשה לו או שאינו מצליח לא תמיד מתמיד. הרבה פעמים מוותר. לירון רוצה שדברים יסתדרו באותו רגע ואם לא הוא יכול להתעצבן ולעזוב מה שעשה.

אני מבינה שכאמא שלו, אני צריכה להכין אותו ולחזק אותו לקראת השינוי:

לפני כשנה התחלנו לטפל בו באמצעות הספורט הטיפולי ובנוסף הוא הלך לחוג ספורט. קיבלנו מענה לחיזוק גופני ומערכת שיווי משקל, להתארגנות גופנית וליכולת להתמיד במשימה. לירון התחזק מאוד! היום הוא מצליח לשבת וללמוד לאורך זמן, לא קופץ ממקום למקום- ממשחק אחד לאחר, יותר פתוח להתנסויות ואף בוחר משימות קשות יותר. הוא עדיין מתעצבן כאשר אינו מצליח, אבל מהר מאוד לוקח את עצמו בידיים ומתנסה שוב.

לירון ילד עצמאי. מתעורר בבוקר לבד, שוטף פנים, מצחצח שיניים, בוחר בגדים מתלבש ואוכל .יחד עם זה הוא "מושך את הזמן"- מוצא משחקים בדרך, מדליק טלוויזיה, מתמהמה- ואז קורה שאנו יוצאים מהבית ברגע אחרון אחרי שכבר היו ויכוחים, מריבות וכעסים – ורק התחלנו את היום.

כדי לעזור לו השתמשתי בכלים שקיבלתי בהדרכת ההורים- יצרתי שינויים והודעתי לו כיצד הם יתבצעו, בנינו סדר מאורגן, הקצבתי לו זמן ואת כל המשחקים והתוכניות בטלוויזיה השארנו לשעות אחר הצהריים. לקח לנו כמה ימים אבל לאחריהם שמתי לב שהבוקר עובר בפחות אמירות, היה פחות צורך בתזכורות והבוקר מתנהל באווירה נעימה בלכולם. לירון מכיר גבולות כאשר הם ברורים וחד משמעיים. זה דורש ממני להיות ברורה ולא לוותר, לעמוד מאחורי המילים שאמרתי- זה גורם לי להרגיש אחראית ובעלת משמעות! הדבר הקשה בתוך התהליך הוא ללמוד להמשיך להיות רגועה ונעימה. שמתי לב, שכאשר אני הצלחתי לעמוד בזה, גם לירון שינה את ההתנהגות שלו.

לירון אוהב להכין איתי ביחד כל מיני דברים. הוא אוהב לעזור לי- לסדר את הבית, לשטוף כלים, לקפל כביסה, להכין אוכל. אני מאד שמחה כאשר הוא יוזם זאת. אבל גם כאני מבקשת הוא עוזר לי בשמחה. לאחרונה נתתי ללירון תפקיד- אחראי שטיפת כליםJ

ברגע שהוא הבין שזה כרוך בהתחייבות הוא החל לנסות להתחמק- "למה אני?" שאל..

הסברתי לו שהוא מספיק גדול ויש לו יכולת לעשות משהו עצמאי, לעזור לי כדי שהיה לנו יותר זמן לבלות ביחד. עברו כמה ימים בסופם לירון הבין שזה כדאי- לו ולכולנו, זה באמת איפשר לנו יותר זמן להיות ביחד! ככה אנחנו מתארגנים יותר מהר, מסיימים את המטלות ויכולים להיות בפארק ולשחק עם חברים יותר זמן.

אני מאד משתדלת למצוא זמן להיות רק עם לירון. הוא יודע ומחכה לזמן הזה. לפעמים יוצאים לפארק, לפעמים קוראים ספר או משחקים. פעם אני בוחרת מה עושים ופעם הוא. הוא תמיד זוכר את הזמן המשותף שלנו: "אימא את זוכרת שבפעם קודמת שהיינו ביחד מאד נהנינו.. " או "את זוכרת שראינו ….", " את זוכרת שעשינו….". ואני מבינה כמה הזמן הזה חשוב לא רק לי אלא גם לו.. וחשוב לי מאד שנשמור על הזמן הזה- הוא ממלא אותנו בחוויות, ברגשות, בביטחון ובאהבה.

יש עוד הרבה על מה לעבוד- אבל בעיקר חשוב לי שלירון ידע להתמודד, לבחור, להחליט ולהתמודד עם תוצאות בחירותיו. שידע שהוא יכול ומסוגל למצוא פתרונות ולפתור בעיות, שידע להתייחס בכבוד לכל מי שנמצא לידו.

אני משחררת אותו לדרכו החדשה בחייו ואני תמיד לצידו- אני בוטחת בו וסומכת עליו! ויודעת, שבכל מקום בו נתקל בקושי נמצא את הפתרון המתאים ביותר!

בני היקר, לירון, בהצלחה! אני אוהבת אותך!!!

אמא ספיר מרגוליס, מצוות המטפלים במאמאי