אז כמו תמיד התשובה מעט יותר מורכבת ולא יכולה להסתכם ב- "כן" או "לא"..

ובשביל לענות על השאלה צריך להכיר את הרקע הכללי..

אז קצת ארוך.. אבל מרתק!

ביתי הצעירה אראל נולדה בדיוק לפני 12 שנים. כאשר היא נולדה אחותה הבכורה הייתה בת שנתיים ושלושה חודשים ואני הייתי בעיצומו של תהליך הקמת העסק.

כבר לפני מעל 10 שנים התחלתי לפתח ולדייק את המודל האבחוני והטיפולי שלי, אותו מודל שאני ממשיכה לפתח ולדייק עד היום והיווה כבר אז נר לרגלי בניסיונותיי להביא את אראל לבריאות שלמה.

אני באופן אישי לא מאמינה בחיסונים בגיל כל כך צעיר כך שבחודשים הראשונים לחייה אראל לא חוסנה. אבל מעבר לכך, כבר בראשית חייה הראתה אראל חולשה במספר תשתיות משמעותיות:

תשתית תזונה-כשאראל נולדה אני ובעלי חלקנו את חופשת הלידה. באותו הזמן עוד לימדתי בבית הספר מירב רפלקסולוגיה. כאשר אראל הייתה בת חודשיים חזרתי ללמד שעות רבות. את שעות ההנקה החליפו שעות רבות של שאיבה עד שלא יכולתי לעמוד בזה והחלטתי, בלב כבד תוך הבנת ההשלכות, להפסיק להניק ולעבור לתמ"ל (תרכובת מזון). העובדה שינקה רק חודשיים והחשיפה לתרכובת מזון בגיל כה צעיר הייתה משמעותית עבורה והייתה חלק המגורמים לייצור המוגבר של הליחה בגופה. אותה ליחה התגברה והתגברה וחלחלה למקומות רבים בגופה- למערכת העיכול ולמערכת הנשימה. כעבור תקופה מסוימת עברה לתרכובת מזון המבוססת על חלב סויה, אך לאחר שהגיבה לא טוב לשינוי החזרתי אותה לתמ"ל המבוסס על חלב פרה. לדאבוני הרב לא הייתה לי אפשרות להציע לה מזון אחר.

בריאות וחולי- במהלך השנתיים הראשונות לחייה אראל הייתה חולה באופן קבוע- שיעולים קשים, הצטברויות ליחה רבות, קוצר נשימה, מאבקי חום קשים… חווינו נסיונות רבים ושונים לתת מענה למצב. חודשים ארוכים של טיפול הומאופתי לא יצרו את השינוי המיוחל, גם לא מענה בצמחי מרפא. אז החלפנו מטפל ועוד אחד- ולא ניכר שינוי.

רופא המשפחה המליץ לרכוש מכשיר אינהלציה ולתת לאראל תרופות על בסיס קבוע אך אני סירבתי והחלטתי שאטפל בה כפי שאני מבינה.

כמובן שלאורך כל התקופה לא שקלתי לחסן אותה. ההתמודדות שלה עם החולי הייתה אינטנסיבית כל כך שלא היה נשמע לי נכון להעמיס עליה באותה התקופה התמודדויות נוספות.

חינוך ואוירה משפחתית- בניגוד לאחותה, שהייתה איתי לאורך כל שנת החיים הראשונה, אראל הייתה אצל מטפלת מגיל מאד צעיר. הייתה זו מטפלת נהדרת, שאהבה אותה בכל ליבה. האווירה סביבה הייתה מלאת שמחה הודות לבנות של המטפלת אך בתוך המורכבות של החולי, היא לא הייתה איתי ולדעתי, ולמרות שלא הייתה לי אפשרות אחרת בזמנו, זה לא הוסיף למצב. בטח ובטח לא לאור העובדה שלא הייתה לי אפשרות אמיתית לפקח על התזונה שנחשפה אליה.

מוטוריקה- אראל נולדה עם מתח שרירי נמוך וגמישות יתר מפרקית וכבר מגיל מאד צעיר שגרת יומנו התבססה על עיסויים, עבודה תחושתית ועבודה מוטורית. במשך חודשים ארוכים התמודדתי עם העובדה שהתפתחה באופן לא סימטרי, עם הטיה לצד אחד. הנחיתי גם את המטפלת לתת לה מענה אך שוב, לא יכולתי לפקח על כך ובשלב כלשהו הבנתי שהאהבה שהיא מקבלת אצל המטפלת חשובה יותר מכל דבר אחר והרפיתי מהנסיונות לגייס אותה לטיפול.

שינה וויסות- אראל הייתה תינוקת שאהבה לישון והייתה זקוקה לשינה. בשלב כלשהו הבנתי שהיא ישנה שעות רבות מדי אצל המטפלת, ובעגלה.

כלומר,

כאשר ניתחתי את מערכת התשתיות הבנתי כי היו סיבות רבות לכך שאראל לא הצליחה התאושש,

ואז,

החלטתי לקחת את הדברים לידי!

תזונה- שיניתי והקפדתי על תפריט מאוזן ובהדרגה צימצמנו את צריכת התמ"ל. בנוסף, התחלתי בתהליך שיקום של רירית המעי באמצעות תוספי פרוביוטיקה תוך דגש על מתן מגוון וכמות גדולה של חיידקים.

בריאות וחולי- אראל לא טופלה בתרופות. לאחר חיפושים ארוכים מצאתי מטפלת בצמחי מרפא וביחד הצלחנו לאפיין בצורה מדויקת את הצרכים של אראל. אז, בעקבות פורמולות הצמחים המדויקות שהורכבו עבורה התחלנו לראות שינויים.

את הלילות עברנו עם עיסויים רבים, את החום הורדנו תוך חשיפה של גוף לגוף (אני ואראל), את האמבטיה מילאו תמציות שמנים והמטבח הפך לבית המרקחת היצירתי ביותר עבורנו- כרוב, שמן זית, חומץ, כורכום- מרקחות שונות הרכיבו את "סל התרופות" היומיומי שלנו.

בגיל שנתיים וחצי נפצעה ועלה הצורך לחסן אותה בטטנוס. למזלי בשלב זה כבר הייתה יציבה הרבה יותר אך  לאור המצב הכללי החלטתי בשלב זה לתת לה רק DT– דיפתריה טטנוס ללא שום חיסון נוסף. לשמחתי אחות טיפת החלב שיתפה איתי פעולה ותוך הפעלת שקול דעת וביקורת מלאה חוסנה אראל בכל הסדרה ללא תופעות לוואי.

חינוך ואוירה ביתית- למרות שלא היה באפשרותי לשנות את לוח הזמנים שלי הקפדתי להשקיע בזמן בו היינו ביחד בבית. אראל נחשפה רבות לשמש, לטבע, לאהבה.

מוטוריקה- חלק מהיום ייוחד לעבודה מוטורית. אני לא נתקלתי בקושי לטפל מוטורית באראל, ולמרות שלעיתים היא גילתה התנגדות, סמכתי עליה ועלי וידעתי בעומק ליבי שזה הדבר הנכון ביותר עבורה. לקראת גיל 10 חודשים אראל סגרה את כל הפערים ההתפתחותיים, לקראת גיל שנה החלה ללכת ומאז המשיכה לעשות תהליך התפתחותי תקין לצד ההתמודדויות שליווי אותה- מתח שרירי נמוך וגמישות יתר מפרקית.

בהדרגה החל להתבסס השינוי ולקראת גיל 3 כבר הכל היה כמעט מאחורינו.

עוד לא הרגשתי בטוחה מספיק לחסן וחשבתי שיהיה נכון לתת למצב להתבסס עוד זמן. לא רציתי לייצר זעזוע פנימי באיזון שנוצר. ומזל שכך, שכן אז התפרצה אסטמה של העור. מבחינתי היה זה תהליך מבורך שכן החולי החל להתפנות- מחולי של מערכות פנימיות לחולי חיצוני, על גבי העור.

שוב שיקום תשתיות, אמבטיות קוואקר על בסיס יומיומי וטיפול הומאופתי, שהפעם, לאור מצבה הפנימי המאוזן יותר של אראל, עשה שינוי מבורך.

ואז החלו השנים הטובות- שנים של שקט בהן אראל התייצבה, התחזקה, התעצמה. שנות הגן ובית הספר עברו עליה ביציבות גדולה עם מחלות בתדירות מבורכת של פעמיים בשנה לערך, כך ששוב החל לעלות הדיון בנושא החיסונים.

בגיל 4 חלתה באבעבועות רוח ועברה את המחלה בצורה נהדרת.

בהיותה בת שבע חלתה בשעלת (בדיעבד התברר שחלתה בשעלת גם בינקות- מה שהיווה בסיס לחולי המתמשך לאור החולשה בתשתיות). באותם הימים גם בעלי נדבק אך כבר לא חששתי כי ידעתי שלאראל יש את כל הכוחות הנדרשים לה על מנת להתמודד עם המצב בצורה הטובה ביותר. אך הדיון בנושא החיסונים ירד מהפרק.

בגיל תשע חוסנה כנגד פוליו. לאחר החיסון החלו להופיע לה אפטות בחלל הפה. הן הדגישו לי שוב את הצורך להתמיד בשיקום תשתית התזונה שלה. לאורך השנים התזונה בבית שונתה והפכה איכותית ובסיסית, צריכת מוצרי החלב והסוכרים ירדה למינימום האפשרי ואראל קיבלה תוספות פרוביוטיקה באופן קבוע. שוב נתמכנו בטיפול הומאופתי, עוד ניקוי למערכת העיכול וגם זה היה מאחורינו.

המשוכה הבאה הייתה החיסון המשולש- אדמת, חצבת חזרת. וידעתי שאני מגיעה לזמן קריטי בו עלי להחליט מה לעשות. מאחר וזהו חיסון כנגד מחלות ילדות מבחינתי גיל 12 הוא הגיל המאחר ביותר לדחות את החיסון. למרות היציבות הפיסית, הרגשית והנפשית גופה של אראל עובר שינויים התפתחותיים הקשורים בגיל ההתבגרות ומבחינתי זהו זמן לא נכון לחסן. ואולם, מאחר ולא הייתה לי ברירה, בשבוע השני של חודש דצמבר היא חוסנה.

מאז החיסון סבלה אראל מפצעים מאד קשים בשפה העליונה (שוב, היציאה החוצה- מפצעים בתוך הפה לפצעים על השפה אבל הם היו קשים באופן מיוחד), ומקבץ פצעים מזוהמים בכתף. גופה דוחה בכל דרך אפשרית את הרעלים ואני שמחה על כך- שכן המצב היה יכול להיות גרוע הרבה יותר לו לגופה לא היה כוח להשקיע כדי לדחות את הרעלים אך שוב התסכול והסבל.. ושוב, חזרה לשיקום תשתיות קצת יותר אינטנסיבי לאור תופעות גיל ההתבגרות והחיסון.

אז מה המסקנות שלי?

• שמתן חיסונים צריך להישקל לעומק ובצורה הלוקחת בחשבון את ממצב התשתיות של הילד בכל רגע  נתון.
• שהייתי צריכה להקדים לחיסון תהליך עמוק יותר של שיקום (למרות שישנם תהליכים שמלווים אותה יום יום בנושא זה).
• שלו הייתה קבלת חיסוני בגיל כל כך צעיר, ובאינטנסיביות הרגילה- לא יודעת מה היה עולה בגורלה ובגורלינו.
• ששיתוף הפעולה של הילד משמעותי ביותר להצלחת התהליך, ושיתוף פעולה מושג על ידי שיתוף, הסברים, והבנה כי אנחנו פה בשביל לעבור את זה ביחד
• שבריאות- מנהלים! חוקרים, שואלים, מתייעצים, ולבסוף- מנהלים כאילו היה זה  עסק!

ומה עם אראל?

אראל ילדה מאד מיוחדת- רגישה מחד ובעלת עוצמות פנימיות מאידך. עולמה הרגשי מלא תוכן ואת חייה ממלאות שמחות, דילמות, שאלות ותהיות על העולם.

היא מקפידה להתאמן פעמיים בשבוע- פעם אחת רוכבת על סוסים (כבר 5 שנים) ופעם שנייה- אימון כוח ואירובי אישי, מבחינה היטב בין מזון המיטיב עימה ובין כזה שלא, ומנהלת את עצמה באופן עצמאי לחלוטין. השיח על בריאות פתוח והיא מבינה ולוקחת אחריות מלאה על גופה.

ומה איתי?

אני מלאת השראה וליבי מלא הודיה ואהבה.

טל