הימים ימי הסתגלות. גם של הילדים, וגם שלנו ההורים. למסגרות, לאנשים, לסדר יום חדש, לשגרה מחודשת.

נכון, עברו כבר ימים מאז שהילדים חזרו למסגרות. חלק מהילדים הסתגלו לשגרה החדשה, ונראה שהם נהנים ומרגישים בטוחים. חלקם עדין מגששים. לומדים את המקום החדש ואת עצמם בתוכו.

מדוע יש הבדלים בקצב וביכולת ההסתגלות של ילדים?

נכון, לכולנו ברור ש"לכל ילד קצב משלו". אבל מה מכריע את הקצב? מהו הכוח הפנימי שמאפשר לילד אחד להסתגל בקלות ומאחד דורש יותר?

הסתגלות למצב חדש פירושה יכולת טובה להתמודד עם שינויים, עם מעברים. זהו כוח פנימי הטמון בנו, והוא זה שמאפשר לנו לעבור ממצב למצב, ממקום למקום, להתאים את עצמינו למציאות החיצונית המשתנה. זוהי למעשה יכולת ויסות והיא קשורה בקשר ישיר ליכולת הויסות החושי.

ילדים אוהבים דברים קבועים. סדר, גבולות, חזרתיות מוכרת. הם אוהבים את זה כי הם זקוקים לזה- לידיעה המוכרת מראש. זה משרה בהם ביטחון ואז, כשהכל מובן וידוע ואין הפתעות- הם יודעים כיצד לחלק את המשאבים הפנימיים שלהם.

אבל, כאשר הם נחשפים למקום או לחוויות חדשות, מערכות החושים שלהם באחת מוצפת. הם רואים המון מראות וצבעים חדשים, שומעים קולות שונים- טונים לא מוכרים, קולות של בכי לצד קולות של שיחה, אולי רעשים אחרים מהסביבה החדשה, הם מוצפים בריחות חדשים- חלק נעימים וחלקם פחות, הטעמים והמרקמים שונים, הם חווים מרחב חדש בו הם אמורים לנהל את עצמם. הסביבה מציפה אות במידע.

עכשיו, בתוך כל ההצפה החושית, הם צריכים לעבד את המידע וליצור לו תגובה מותאמת- להסתגל.

כאשר מערכת החושים מאוזנת- היא נחשפת לשטף המידע אך באופן מהיר יחסית מעבדת אותו  ומקטלגת אותו בצורה המוכרת לילד. כזו המייצרת עבורו ודאות פנימית ושקט. כך מתאפשר סדר פנימי והבנה של המציאות.

אך כאשר מערכת החושים לא מווסתת, עומס הגירויים קשה להכלה ולעיבוד ותהליך ההסתגלות מתארך, עד לזמן שבו המערכת מזהה, מכירה ומסווגת את הגירויים. בזמן הזה, כאשר מופנים כל כך הרבה משאבים פנימיים להתמודדות, יתכן ונראה רגרסיות בתפקודים אחרים- באכילה, בגמילה, אולי תלות מוגברת. אל דאגה, ברגע שהילד יבין כיצד לחלק את המשאבים הפנימיים שלו, זה יחלוף ויסתדר.

במצב של רגישות יתר חושית, עומס הגירויים "תוקף" את מערכות החושים. הן רגישות מדי ומתקשות להכיל את המידע. עבורן, המידע צריך להופיע באופן הדרגתי ומבוקר אך כאמור, כשנכנסים לגן חדש והומה זה לא מתאפשר. אז, בפני הילד עומדות שתי אפשרויות. האחת- להיות על המשמר, לשמור על דריכות וערנות יתר שמא גירוי בלתי צפוי יגיע. מצב זה מייצר סטרס פנימי ותגובתיות מוגברת המתבטאת בחוסר שקט, בכי מוגבר, תחושת חרדה, אולי תוקפנות.

האפשרות השנייה- היא "כיבוי מערכות החושים". במצב הזה הילד ינתק את עצמו מעומס הגירויים במטרה לאפשר להם לחלחל בצורה הדרגתית שתאפשר ויסות. במצב הזה הילד יראה מורחק, יתקשה להיות חלק, יעדיף אולי לצפות במתרחש מרחוק, להיות עם עצמו.

ומה קורה במצבים בהם יש תת רגישות חושית?

במצב הזה נראה חיפוש מוגבר אחר גירויים. כדי להרגיש, כדי לחוות, כדי להכיר הילד חייב לספק לעצמו גירויים בצורה אינטנסיבית יותר. יתכן ונראה אי שקט כתוצאה מחיפוש מתמיד אחר גירויים, צורך מוגבר בגירויי מגע כמו משל הצמדות לבובה או לשמיכי, או אפילו לאדם/ מטפלת, תזזיתיות מוגברת בשל הצרך לספק תחושת תנועה פנימית. במקרים אחרים, אנו עלולים לראות מצב הדומה לכיבוי החושי שהזכרתי.

אז מה עושים?

הדבר הכי חשוב ליצירת הסתגלות טובה ואיכותית הוא סדר! סדר פעולות, סדר יום קבוע, כזה החוזר על עצמו מדי יום ומאפשר למערכות החושים הכרות עם הגירויים ועם מה שצפוי להיות.

זו הסיבה לכך שדווקא בימים אלה חשוב לשמור על שגרה  קבועה- החל משעת הקימה בבוקר, סדר הבוקר, טקס הפרידה, שעות היציאה מהגן, סדר הפעולות אחר הצהריים וכמובן טקס ושעות השינה.

גם בגן, הצוות עמל על יצירת שגרה- סדר יום קבוע ומאורגן, אכילה ושינה בשעות קבועות, וזמני משחק קבועים.

תהליך ההסתגלות אורך בממוצע כשלושה שבועות. במהלכם מתאפשרת למידה ומתבססת תחושה פניית של ביטחון. כדי לעזור לילדים להסתגל שמרו על הסדר, המנעו ככל אפשר משינויים ומיצירת הרגלים חדשים והתאזרו בסבלנות.

ואם יש לכם שאלות על קשיי ויסות, מוזמנים להתייעץ איתנו.

הסתגלות קלה ונעימה וימים טובים.

 

 

 

לפרטים צרו קשר

דילוג לתוכן