אם את לא מבינה מספיק בהתפתחות ילדים- עדיף שלא תכתבי על זה!

אתמול 29/10/18, פורסמה כתבה ב- ynet על מגפת האבחונים של ילדי הגיל הרך.
כשקראתי אותה, בעיון יש לומר, וכמה וכמה פעמים, הרגשתי את אותו הכיווץ בבטן, זה שמתפרץ בסופו של דבר על הנייר.
הכתבה מלינה על עודף האבחונים, על הצורך לתת לכל ילד לגדול על פי צו ליבו ועל כך, שאנו, אנשי המקצוע נהנים מתקופה של פריחה ושגשוג שאינם ראויים.

אז הנה מה שלי יש לומר על הדברים.

תהליך ההתפתחות הוא תהליך של רצף שיש לו מטרה- להוביל את ילדינו למסוגלות, לתת להם את מקסימום הכלים באמצעותם יוכלו לבנות את דרכם בעולם.
ולכן, עלינו להבין, שמעצם העובדה שאנו מדברים על תהליך של רצף, הרי שכשיש עיכוב גדול ברכישת אבני הדרך המוטוריות הרי שבהכרח יהיו קשיים נוספים.
וכשהילד שלנו מציג תמונה של עיכוב, מה עומד מאחורי הפחד שלנו לתת לו מענים? האם זה לא תפקידנו הגדול ביותר כהורים? לדאוג לרווחתו?
לתת לו את מקסימום הכלים כך שיתפתח באופן המיטבי ויוכל להגשים את עצמו?
נכון, ברוב הגדול של מקרים אין צורך בטיפול נפשי (כפי שכתוב בכתבה) אבל איך זה חוטא למטרה שנדריך את ההורים? שניתן להם כלים כך שיוכלו לפתח תקשורת מקדמת עם הילד?

ולמה בעצם אנחנו מחכים?
שהילד יהיה גדול יותר? שעל הקשיים הראשונים יצטרפו קשיים נוספים? שהוא יצבור פערים גדולים יותר שאח"כ נצטרך להשקיע בהם משאבים גדולים ורבים- כלכליים ורגשיים?

זה שוב מחזיר אותנו לדיון לגבי מי נושא באחריות על בריאות, תפקוד והתפתחות ילדינו.
שהרי אם הגורמים המקצועיים הרלוונטיים היו מעורבים בזמן )כן בזמן) והיו מאבחנים את תפקודו של הילד על פי הרצף ההתפתחותי המומלץ (כן, זה המומלץ כי יש לו חשיבות גדולה עבור הילד בהווה ובעתיד) יתכן שבנו, הגורמים המקצועיים הלא מוסדיים, לא היה צורך.

אפשר להגיד שזו פריחה שמהותה "רכיבה על הגל", אפשר להאשים אותנו באינטרסים כלכליים – אפשר לעשות הכל,
אבל אפשר גם לבחון לעומק את מה שיש לנו להגיד, להקשיב לנו (בכל זאת למדנו, פיתחנו, התנסינו) ולכל הפחות להנות מהספק שאנחנו עושים את מה שאנחנו עושים כי אנחנו מאמינים בזה, כי אנחנו רואים תוצאות, כי אנחנו ממלאים את הפערים והחללים שנוצרו, כי אנחנו מקדמים את הילדים!

"הילד המושלם צריך להיות פעוט סתגלן וזורם ולגרוף מחמאות על השתלבותו הקלילה במסגרות והצלחותיו המסחררות בתחום המוטורי והחברתי" כך נאמר בכתבה.
לא הוא לא צריך להיות ילד מושלם, וזה כלל לא הדיון. אבל הוא צריך לפתח מיומנויות הסתגלות, להבין ולהשתלב בעולם כי אם לא ידע לעשות זאת בשנים הראשונות, הוא יתקשה לעשות זאת בעתיד.
ולא , הוא לא צריך להפגין יכולות מסחררות בתחום המוטורי והחברתי- הוא צריך להראות מסוגלות, יכולות תואמות גיל כאלה שיאפשרו לו למצוא את מקומו בחברת בני גילו.

אז נאמר בכתבה כי זמן קצר מהגעתו לעולם של הצאצא, פונים ההורים לגורם טיפולי, להפוך את המצוי למצוין..
נכון, הורים רבים פונים לעזרה מרגע לידת תינוקם- איזה הורים נפלאים.
הם מרגישים שהם לא יודעים מספיק, הם מרגישים שהם זקוקים לעזרה, הם מבקשים ליווי ותמיכה מתוך דאגה כנה לרווחת התינוק שלכם, ליווי ותמיכה שהמערכת אמורה להציע להם. העובדה שהם לא מקבלים מענה ופונים לקבלת עזרה לא זוקפת נקודה לרעתם אלא להיפך!

ונאמר כי בכל גן ניתן היה למצוא את הילד "הביישן", "הרגיש", "המצחיקן", "השובב", "הצרחן" וכן הלאה. מגוון של תפקידים וזהויות ולא של קשיים שיש לתת להם פתרון ומענה"
סליחה באמת, מליבי- מילא לתייג ילדים כביישנים, אבל כצרחנים? איך זה מקדם אותם אל עבר מימוש היכולות שלהם? זה הרי בדיוק הדבר שמפריע להם להסתגל,, להיות חלק, לבחון מי הם באמת, מה הם אוהבים, מה הם רוצים לעשות.. נכון, אפשר להסתכל על הדברים בזלזול, כאילו אנחנו רוצים שכולם יתפתחו אותו הדבר, אבל האמת היא- שזה מה שאנחנו רוצים- שיוויון הזדמנויות לכולם.
תהליך ההתפתחות הוא תהליך נוירולוגי ואחיד, בהחלט יש מקום לביטוי עצמי ואישי אבל בין זה לבין לפתח זהות של צרחן מבלי לתת מענה- בעיני זה חוסר אחריות.

נכון, תחום האבחונים התפתח, וטוב שכך. גם אנחנו כחברה מתפתחים. אוי לה לחברה ששוקטת על מקומה, שלא מתפתחת, שלא מפתחת, שלא מתקדמת ומתעלת את הידע המצטבר אודות דברים שלא ידענו בעבר.

ונכון, יש צורך להיות מדויק, ונאמן לידע, ולשמור על ערכי המוסר והמקצועיות, ולראות את הדברים על הרצף ולא לתייגם או לשפוט אותם. ונכון, לעתים נמצא אבחונים שהיד הייתה קלה על הנייר, וניתנו הערכות גסות ובלתי ראויות..
ובדיוק בגלל זה, איזה מזל שיש שפע של מחשבות, דעות, רעיונות, מקורות ידע וכלים טיפוליים להישען עליהם.
כי הדבר הגרוע ביותר שנוכל לעשות- זה לא לעשות כלום!

מוזמנים להגיב

תגובות

2018-10-30T15:58:36+00:00